בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, נקבע הכלל של איזון משאבים בין בני זוג נשואים עם סיום הנישואים, לפיו כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג.
מה החריגים לכלל של איזון משאבים ?
סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון עושה הבחנה בין נכסים שנצברו במהלך הנישואים, הכלולים באיזון המשאבים והמכונים "נכסי המאמץ המשותף" לבין נכסים מלפני הנישואים, מתנות וירושות, שאינם ברי – איזון ומכונים "נכסים חיצוניים". על פי סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון, נכסים שהתקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואים, מוחרגים מהאיזון, שכן הם אינם תוצר של מאמץ משותף ולכן אין לראותם כתוצר של שותפות משפחתית, אלא כנכסים פרטיים, או חיצוניים.
יחד עם זאת, בשורה של פסקי דין, נקבע כי אין בהוראה זו כדי למנוע מבן הזוג האחר לטעון להכללתו של הנכס החיצוני בצבר הנכסים בני האיזון של בן זוגו, ובלבד שיוכיח כוונת שיתוף ספציפית. כלומר, כוונה של בן הזוג, בעל הנכס, לשתף אותו, ספציפית, בנכס זה.
דירת ירושה
מהי כוונת שיתוף ספציפית ?
כאשר צד מבקש להצהיר על שיתוף ספציפי בנכס חיצוני, נקבע כי לא מספיק בעצם קיומם של חיי נישואים משותפים אף אם הם ממושכים, כדי לקבוע שיתוף ספציפי, יש להראות נסיבות עובדתיות, נוסף לעצם קיום הנישואים, שמהן ניתן, הקניית זכויות בנכס האמור, אף אם מדובר בדירת מגורים.
אם צדדים נשואים ואף התגוררו בדירה אותה הביא אחד מהם טרם הנישואים, הרי שנקבע כי אין די בחיים המשותפים ובעצם הנישואין על מנת לייצר זכויות בעלות, אלא נדרש "דבר מה נוסף". נקבע כי יש להוכיח נסיבות עובדתיות נוספות מעבר לקיומם של חיי משפחה המוכיחים את כוונת השיתוף המפורשת בדירה. הדבר יכול להתבטא בהשקעות כספיות בדירה מצדו של בן הזוג הטוען לשיתוף, או בהבטחות ובמצגים אקטיביים, שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום, ולהקים עקב כך שיתוף ספציפי.
נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ב"נכס החיצוני" וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו. השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית היא שאלה שבעובדה. במקרים מסוימים, בהם יוכח קיומו של דבר מה נוסף ונסיבות נוספות בצד אורח חיים תקין, ייתכן ובית המשפט יקבע כי הנכס החיצוני הוא בר איזון.
משרד עורכי דין אביב, שובייב ושות' כאן לשירותכם
לקבלת פרטים נוספים או לקבלת ייעוץ משפטי – חייגו 09-8914684 ☎
*מידע זה הינו מידע כללי בלבד ולא משמש כיעוץ משפטי.